בעקבות הספר "להיות הסופר של חייך" לאדיר כהן

פרופ' אדיר כהן מחבר הספר "להיות הסופר של חייך"



היצירה הספרותית והנרטיב האישי

מאת אריה קיזל

מרטין מקווילאן (Mcquillan) פותח את ספרו The Narrative Reader בשאלה: "מה היה קורה אילו לא היו יותר סיפורים? מה היה קורה אילו סיפורים, בניגוד לתיאוריה הנרטיבית אשר מאמינה שנרטיב הוא כמו אהבה, תמיד נמצא שם סביב לנו, היו מגיעים לסופם? איך היינו יודעים? מה היינו עושים? איך אנו אמורים לזהות או לייסד את ה'אנחנו'?".

שאלה זו מסכמת בתוכה את חשיבותו של הנרטיב כיסוד מָבנה בחייהם של יחידים וקבוצות, את מרכזיותו האישית אבל גם החברתית. הוא מאתגר את הגדרתו של רולאן בארת (Barthes), שעל פיה נרטיב הוא אוניברסלי, טרנס-היסטורי, טרנס-תרבותי. הוא פשוט שם, כמו החיים עצמם:

“The narratives of the world are numberless. Narrative is first and foremost a prodigious variety of genres, themselves distributed amongst different substances – as though any material were fit to receive man’s stories. Able to be carried by articulated language, spoken or written, fixed or moving images, gestures, and the ordered mixture of all these substances; Narrative is present in myth, legend, fable, tale, novella, epic, history, tragedy, drama, comedy, mime, painting (think of Carpaccio’s Saint Ursula), stained-glass windows, cinema, comics, news items, conversation. In addition under this almost infinite number of forms, the narrative is present at all times, in all places, in all societies; The history of mankind; There does not exist, and never has existed, a people without narratives”.

הנרטיבים נושאים בכליהם את מטען הממדים האנושיים האישיים ואף את הזיכרון האנושי, האישי והקבוצתי.

מטען הממדים האנושיים האישיים של הנרטיב יוצא מתוך נקודת הנחה כי האדם הוא שמסדר את המציאות של עצמו בהתאם לסיפור שהוא מספר לעצמו. באותה מידה הוא מושפע מסיפורים שאחרים סיפרו לו אודות עצמו. בין שני חלקים אלה של מטען הממדים האנושיים האישיים יש אינטראקציה מעגלית, תמידית, המשפיעה כל העת על כל אחד מהם, מפעילה יחסי-כוח במובן הפוקויאני ומשנה אותם. היציבות החלקית של מטען הממדים האנושיים האישיים אינה חסינה מפני יכולת ההשפעה הסביבתית והקבוצתית וכן מפני כוחות מרכזיים – כמו הנרטיב – אשר הופכים אותה ל"נוזלית".

בממד הזיכרון האנושי האישי הנרטיב מאפשר הבניה, הרס, שיקום והתחדשות. בממד זה הנרטיב מאפשר גם התמודדות עם הסבל האנושי, או שקיעה לתוכו וייצור של כאב מתמשך המוליד התמרמרות, אי אמון ותודעה של קיפוח. בממד הזיכרון הקבוצתי, הנרטיב הוא ממרכיבי הזיכרון הקולקטיבי הנמצא בשירות פרויקטים לאומיים ותרבותיים, והוא לרוב מתפקד כמטא-נרטיב, כלשונו של ליוטר (Lyotard).

הנרטיב מיוסד בתנאים של יחסי-כוח, והוא אחד ממרכיביו הדומיננטיים של השיח. קיומו מתאפשר תחת תנאים של אלימות סימבולית בלתי נראית אך אפקטיבית, המופעלת כלפי נרטיבים אחרים. נרטיבים הם בעלי כוח רב וחיותם באה להם ממצב של "רשת נרטיבים". כמו בזירה, הם מתקוטטים על משאבי-זיכרון, אמת-היסטורית וחלוקות-אמצעים ובעיקר מתמודדים כנגד כוחות ההשכחה וההרדמה של הנרטיבים השכנים אשר עימם ניתן לבנות קואליציות של נרטיבים.

הנרטיב משמש מושא הערצה, אך גם מושא למניפולציה, לרפרודוקציה ולעיצוב מתמיד. בהיותו כזה, הוא אחד הכלים המרכזיים של עיצוב זהות – הן אישית והן קולקטיבית. מבחינות רבות, הנרטיבים הם הדרך שלנו לצפות בעולם דרך מיקרוסקופ ופריסקופ ברזולוציות גבוהות וברזולציות נמוכות. נרטיב כולל עלילה שיש בה, בדרך כלל, התחלה, אמצע וסוף. ז'אנרים כדיווח, סיפור או אגדה הם דוגמאות של נרטיבים. בעזרתם ניתן לפענח את אופני החשיבה ודרכי ההתנהגות של האדם כיחיד ושל בני האדם כקבוצות, וזאת בסיוע מבנה סיפורי. חוקרים המאמצים גישה נרטיבית רואים בה גישה דיאלוגית המאפשרת מרחב פתוח במפגש בין החוקר לנחקר.

נרטיב יכול לאפשר מסגרת מתודולוגית לגילוי תפיסות של בני אדם אודות עצמם ואודות הסובבים אותם במעגלי חייהם השונים. הוא גם מאפשר שחזור וחשיפה של אבני דרך שבוצעו בהן מניפולציות על ידי יחידים וקבוצות למטרות פוליטיות. על פי מסגרת מתודולוגית זו, הנרטיב הוא מה שסופר. אין מטרתה של אותה מסגרת מתודולוגית לגלות את ה"אמת" האובייקטיבית, אלא לנסות לפענח ולחשוף את תהליכי הבחירה והפרשנות שמפעילים המספר או המספרים על המציאות כדי ליצור את הסיפור

ספרו החדש של פרופ' אדיר כהן להיות הסופר של חייך: שיח נרטיבים – האישי והספרותי (הוצאת אמציה, 2010) המחזיק בתוכו 541 עמודים מסכם מפעל ארוך שנים של טיפול בעזרת סיפורים המסייע לאדם לנתח את עמדותיו ואת התנהגותו במטרה להביאו להבנה טובה יותר של תגובותיו האמוציונאליות, הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות, להגברת מודעותו לעצמו ולאחרים.

הטיפול בעזרת סיפורים הוא פרק מרכזי בביבליותרפיה שבדרכה מוליך כהן את הספר כתהליך של יחסי גומלין דינמיים בין אישיות הקורא ובין הספרות בה הוא מעיין, יחסי גומלין אשר ניתן להגיע בעזרתם לפורקן, לשחרור ממתח, להארה חדשה של בעיות, לטיפוח המודעות לבעיות ה"אני", לפתיחת מחסומים ריגושיים, לפריצת איסורים, להזדהות, להגברת התובנה, למציאת דרכי התמודדות ולסיוע בגדילה העצמית.

ספרו החדש של כהן שהוא המשך למפעל הרחב והמקורי שלו בנושא ביבליותרפיה ממחיש בצורה המקיפה ביותר את העובדה שהעיסוק הביבליותרפי בספרות הוא קודם כל עיסוק בגילוי הוויה, בשיבה אל האדם המחפש ולא אל האדם הבורח, באדם המעז להיות הוא עצמו ואינו נגרף לקונפורמיזם. לדבריו, בטיפול בעזרת סיפורים ניצב הקורא מול גילויי האדם בספרות, אל מול גילויי עצמו ביוצאו מהרגשת הריקות שלו ובחתירתו להתמלא בדרך הפגישה עם הספרות.

כהן קובע כי "הספרות מעצימה את תחושת החירות, שעיקרה עשייה בתוך חירות, אף כי היא יודעת את מחירה הכבד של החירות. לא סיגול של סוגי אישיות הנכפים מבחוץ על ידי המוסכמות, אלא פגישה עם ריבוי הפנים של האדם, הפעלתה של זכות ההכרעה. לא קבלה חיצונית אלא התמודדות והתלבטות, פגישה אינטימית ומרווח אסתטי לבחינה ולהערכה. לא ויתור על עצמיות והיעשות לאוטומט, אחד מרבים, אלא אחד על אף הרבים; שמירה על העצמיות תוך תהייה עליה; השוואה לדמויות הספרותיות, ניסיון להבינה דרך הפגישה עם היצירות הספרותיות, פגישה המוליכה מעצמו אל היצירה על מנת לשוב לעצמו" (עמ' 15 – 16).

הספר הרחב שלפנינו מכיל שני חלקים המשלימים אחד את השני. בראשון, מובאות עשרות יצירת שנאספו על ידי כהן במשך השנים. אלה יצירות עבריות ולועזיות (שתורגמו ועובדו על ידו). היצירות מחולקות לחמישה עשר פרקים על פי הנושא הטיפולי שניתן להשתמש בהן. כונסו כאן סיפורים קצרים וקצרצרים, מעשיות, אגדות, משלים ואף קטעי הגות מרוכזים ותמציתיים. לכל פרק שכזה צורף מבוא ספרותי, פסיכולוגי וטיפולי. הפרקים עוסקים בכוחו של הסיפור, בקריאה של עצמנו במשל, במעשיה ובאגדה, בסיפורים המלווים את חיי האדם במסעו, בשאלה מי אני ובנגיעה ביחסים המיוחדים בין האני לאתה, הריבוי הדרכים של האדם ובדרך הנבחרת על ידו, בזרועות הפתוחות, במשבר הזוגיות ובקיעי היחד, בשאלה כיצד לחיות סיפור, במרפא פילוסופי, בדיבור ובשתיקה, ביכולת לתת לאלוהים להיכנס, באדם בסתיו חייו ואף בפגישה של האדם את המוות. המבוא הקצר לכל פרק שוזר ביד אמן את הרקע להבנת הקטעים הספרותיים, באמצעות קישור להגותם של היידגר, של בובר, של בטלהיים ועוד רבים אחרים.

בחלק השני של הספר מביא כהן חמישה עשר פרקים של הצעות טיפוליות, תרגילים, הפעלות, הצעות לכתיבה, משימות יצירתיות, עיון בקטעי הגות מלווים והמלצות למסע הגיבור של הקורא והמעיין ההופך לדבריו למסעו האישי. חלק זה מאפשר להגביר את ההארה וההדגמה של נושאים שונים, להגדיל את המעורבות של הקורא ולעורר את חשיבתו. הוא מוסיף חומרים לבחינה עצמית, מעשיר נקודות תצפית וחוויות התייחסות ובעיקר מאתגר.

להיות הסופר של חייך הוא סיכום פרק נרחב ועשיר בעבודתו של כהן בתחומי הביבליותרפיה, הכתיבהתרפיה והטיפול הנרטיבי. ראשיתו באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת ניו-יורק (NYU) בהם שילב את לימודי הספרות, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והחינוך. המשכו בעבודתו החינוכית הנרחבת במכללות להכשרת מורים, באוניברסיטאות שונות וזה למעלה משלושים שנה באוניברסיטת חיפה. רבים מספריו העמידו את היסוד לקשר בין הפילוסופיה לבין הביבליותרפיה במקוריותם ובנגישותם לקורא המשכיל שביקש להעשיר את עולמו. כך גם הספר הנוכחי שהוא עשיר ומביא את הקורא אל דורותי אליסון כמו גם אל ג'ובראן חליל ג'ובראן, אל ר' נחמן מברסלב כמו גם אל פרנץ קפקא.

הספר הזה כמו גם קודמיו מחויב לביבליותרפיה ההומניסטית. זו אותה אפשרות להציג תהליך של גילוי ומימוש עצמי של דמויות ספרותיות, נתיב נפתל וקשה של היעשות ה'אני' והבקעת ייחודו. היחס הטיפולי שלה, בניסוחו של רוג'רס, הוא של קבלה, פתיחות, התרחקות משתלטנות ומשיפוטיות. מבחינה זו ומבחינות רבות אחרות הוא ספר חובה לכל מי שיכולת השחרור של האדם מכבליו האינסופיים והמחויבות לאוטונומיה שלו יקר לו.