 |
| ד"ר תותרי בהרצאתה בכנס באוניברסיטת חיפה (צילם: נפתלי בלבן) |
מאמר אורח מאת ד"ר מרי תותרי (מכללת אורנים)
המאמר הוצג בכנס "כתיבת היסטוריה והוראתה בראייה רב-תחומית" (11 במאי 2009 באוניברסיטת חיפה) לרגל צאת הספר "היסטוריה משועבדת" מאת ד"ר אריה קיזל (הוצאת מכון מופ"ת, 2008)
רוב הערבים והיהודים חיים ביישובים נפרדים, רק מיעוט קטן מהם חי בערים מעורבות, אך לרוב בשכונות נפרדות. ילדיהם לומדים בבתי ספר נפרדים, ועל כן לא מתפתחת היכרות בסיסית ביניהם. התקשורת הישראלית (העברית) מחזקת את מגמת ההפרדה ותורמת להעמקת הזרות בין שתי הקבוצות. היא מתעלמת מהנושאים הקשורים לערבים אזרחי המדינה. במעט הפעמים שהיא סוקרת את ענייניהם היא לרוב עושה זאת בהקשרים שליליים תוך שימוש נרחב בדעות קדומות ובסטריאוטיפים מכלילים. מאחר שאמצעי התקשרות העבריים מהווים עבור חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית ערוץ יחיד שדרכו מכירים את ה"אחר", מפתחים היהודים דימוי שלילי על הערבים ודה-לגיטימציה של משאת נפשם של הערבים בישראל: להתקבל כאזרחים שווים במדינה. במחקר שערך ארגון אג'נדה במשך שנה 2006-2007 עולה שנוכחות הערבים אזרחי המדינה בתקשורת האלקטרונית העברית לא מגיעה לאחוז אחד מכלל האייטמים ששודרו בעוד שאחוזם באוכלוסייה מגיע לקרוב 16%. יו"ר אג'נדה אמר כי "ילד יהודי ישראלי יכול לגדול עד גיל 18 בלי לפגוש אף פעם אזרח ערבי ישראלי, לא בחיים האמיתיים אבל גם לא בטלוויזיה".
במחקר שערכנו אני ושני עמיתי במכללת אורנים, יאיר בוימל ועירית זאבי, הבודק "מה לומדים סטודנטים יהודים וערבים אלה מאלה במהלך לימודיהם האקדמאיים המשותפים", מצאנו שכמעט בכל הנושאים שנשאלו לגביהם לא רכשו הסטודנטים תובנות רבות או משמעותיות אודות ה"אחר".
מערכת החינוך אמורה למלא תפקיד חשוב ומרכזי בהקניית ידע אודות ההיסטוריה של כול קבוצה על עצמה ואודות ההיסטוריה של ה"אחר". ועל כן עולה השאלה: האם לומדים התלמידים היהודים והערבים על ההיסטוריה של ה"אחר" ועל ההיסטוריה של עמם? אציג קודם כול את האוריינטציה הכללית בשתי מערכות החינוך, את מטרות הוראת ההיסטוריה של כל מערכת ואתמקד לאחר מכן בספר הלימוד "ההיסטוריה המודרנית של העם הישראלי" לבתי הספר התיכוניים הערביים.
כאמור בישראל מתנהלות שתי מערכות חינוך נפרדות ליהודים ולערבים, ולכל אחת משתי המערכות מטרות חינוך משלה ותכניות לימודים משלה הנקבעות ע"י משרד החינוך. לימוד ה"אחר" בשתי המערכות הוא א-סימטרי. בעוד שהתלמיד הערבי לומד במהלך לימודיו היסודיים והתיכוניים על האזרח היהודי כפרט, על החברה הישראלית היהודית ועל המדינה, התלמיד היהודי כמעט ואינו לומד על הערבי כפרט ולא על החברה הערבית ככלל. לפי תכנית הלימודים המוכתבת ע"י משרד החינוך, התלמיד הערבי חייב ללמוד את השפה העברית מכיתה ג', את הספרות, הדת, התרבות וההיסטוריה של העם היהודי, מבלי שתהיה לו האפשרות ללמוד על ההיסטוריה של עמו שלו. התלמיד היהודי, לעומת זאת, אינו מחויב, אחרי חטיבת הביניים, ללמוד את השפה הערבית (רק מעטים בוחרים ללמוד אותה בחטיבה העליונה), (אינו מחויב ללמוד) את הספרות, הדת, התרבות או את ההיסטוריה של הערבים בכלל ושל הפלסטינים בפרט.
השוואה בין מטרות הוראת ההיסטוריה בבתי הספר הערביים והעבריים מצביעה על הבדלים מהותיים. מטרות הניסוח בתוכנית הלימודים בבתי ספר העבריים מכוונות לחיזוק ההזדהות של התלמידים היהודים עם התנועה הלאומית היהודית ולהעמקת תחושת התלמיד במאבק הצודק של העם היהודי להתחדשות הלאומית במולדת. בנוסף מדגישים בתהליך החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי בבית הספר ומחוצה לו את תולדות מלחמות ישראל ואת הצורך של המדינה לקיים צבא חזק שיגן עליה. בתי הספר העבריים מדגישים כמובן גם את החשיבות של השרות הצבאי הקרבי. ואילו מטרות הניסוח בתכנית הלימודים לערבים מכוונות לחזק בקרבם את הבנת שתי התנועות הלאומיות ולהציג את הסכסוך הערבי-ישראלי באופן מאוזן יותר (לפי המטרות המוצהרות) תוך התעלמות מנקודת המבט הפלסטינית. כלומר בשעה שבבתי ספר עבריים מושם דגש בתוכן היהודי הלאומי, בתוכנית הלימודים לערבים מתעלמים מהתוכן הערבי לאומי.
במחקר שערכנו אני ושני עמיתי במכללת אורנים, יאיר בוימל ועירית זאבי, הבודק "מה לומדים סטודנטים יהודים וערבים אלה מאלה במהלך לימודיהם האקדמאיים המשותפים", מצאנו שכמעט בכל הנושאים שנשאלו לגביהם לא רכשו הסטודנטים תובנות רבות או משמעותיות אודות ה"אחר".
מערכת החינוך אמורה למלא תפקיד חשוב ומרכזי בהקניית ידע אודות ההיסטוריה של כול קבוצה על עצמה ואודות ההיסטוריה של ה"אחר". ועל כן עולה השאלה: האם לומדים התלמידים היהודים והערבים על ההיסטוריה של ה"אחר" ועל ההיסטוריה של עמם? אציג קודם כול את האוריינטציה הכללית בשתי מערכות החינוך, את מטרות הוראת ההיסטוריה של כל מערכת ואתמקד לאחר מכן בספר הלימוד "ההיסטוריה המודרנית של העם הישראלי" לבתי הספר התיכוניים הערביים.
כאמור בישראל מתנהלות שתי מערכות חינוך נפרדות ליהודים ולערבים, ולכל אחת משתי המערכות מטרות חינוך משלה ותכניות לימודים משלה הנקבעות ע"י משרד החינוך. לימוד ה"אחר" בשתי המערכות הוא א-סימטרי. בעוד שהתלמיד הערבי לומד במהלך לימודיו היסודיים והתיכוניים על האזרח היהודי כפרט, על החברה הישראלית היהודית ועל המדינה, התלמיד היהודי כמעט ואינו לומד על הערבי כפרט ולא על החברה הערבית ככלל. לפי תכנית הלימודים המוכתבת ע"י משרד החינוך, התלמיד הערבי חייב ללמוד את השפה העברית מכיתה ג', את הספרות, הדת, התרבות וההיסטוריה של העם היהודי, מבלי שתהיה לו האפשרות ללמוד על ההיסטוריה של עמו שלו. התלמיד היהודי, לעומת זאת, אינו מחויב, אחרי חטיבת הביניים, ללמוד את השפה הערבית (רק מעטים בוחרים ללמוד אותה בחטיבה העליונה), (אינו מחויב ללמוד) את הספרות, הדת, התרבות או את ההיסטוריה של הערבים בכלל ושל הפלסטינים בפרט.
השוואה בין מטרות הוראת ההיסטוריה בבתי הספר הערביים והעבריים מצביעה על הבדלים מהותיים. מטרות הניסוח בתוכנית הלימודים בבתי ספר העבריים מכוונות לחיזוק ההזדהות של התלמידים היהודים עם התנועה הלאומית היהודית ולהעמקת תחושת התלמיד במאבק הצודק של העם היהודי להתחדשות הלאומית במולדת. בנוסף מדגישים בתהליך החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי בבית הספר ומחוצה לו את תולדות מלחמות ישראל ואת הצורך של המדינה לקיים צבא חזק שיגן עליה. בתי הספר העבריים מדגישים כמובן גם את החשיבות של השרות הצבאי הקרבי. ואילו מטרות הניסוח בתכנית הלימודים לערבים מכוונות לחזק בקרבם את הבנת שתי התנועות הלאומיות ולהציג את הסכסוך הערבי-ישראלי באופן מאוזן יותר (לפי המטרות המוצהרות) תוך התעלמות מנקודת המבט הפלסטינית. כלומר בשעה שבבתי ספר עבריים מושם דגש בתוכן היהודי הלאומי, בתוכנית הלימודים לערבים מתעלמים מהתוכן הערבי לאומי.
חלק מהמטרות המוצהרות להוראת היסטוריה בבתי ספר עבריים וערביים (מתוך, אלחאג', מ' (1996). חינוך בקרב הערבים בישראל: שליטה ושינוי חברתי. ירושלים: מאגנס. עמ' 104-105):
בבתי ספר עבריים:
1. להציג את התרבות האנושית כפרי המאמצים המשולבים של העם היהודי ושל אומות אחרות.
א. להעריך את חלקנו ביצירת התרבות הזאת.
ב.לחזק את ההכרה בשיתוף פעולה אנושי.
ג. לפתח שאיפה לשלום ולרצון טוב.
2. לכונן תודעה לאומית יהודית ולחזק את תחושת הייעוד הלאומי המשותף.
א. לזרוע בלב התלמידים את אהבת העם היהודי בכל רחבי העולם.ב. לחזק את החוויה הרוחנית שלהם בתוך העם היהודי בכללותו.
א. להעריך את חלקנו ביצירת התרבות הזאת.
ב.לחזק את ההכרה בשיתוף פעולה אנושי.
ג. לפתח שאיפה לשלום ולרצון טוב.
2. לכונן תודעה לאומית יהודית ולחזק את תחושת הייעוד הלאומי המשותף.
א. לזרוע בלב התלמידים את אהבת העם היהודי בכל רחבי העולם.ב. לחזק את החוויה הרוחנית שלהם בתוך העם היהודי בכללותו.
בבתי ספר ערביים:
1. להציג את התרבות האנושית כפרי המאמצים המשולבים של האומות.
א. להעריך את חלקם של העם היהודי, העם הערבי ועמים אחרים ביצירה.
ב. לחזק את ההכרה בשיתוף פעולה אנושי.
א. להעריך את חלקם של העם היהודי, העם הערבי ועמים אחרים ביצירה.
ב. לחזק את ההכרה בשיתוף פעולה אנושי.
ג. לפתח שאיפה לשלום ולרצון טוב.
מטרות ניסוח אלה עוצבו בשנת 1982 והם תקפים עד היום. ב-1999 הציעה קבוצה של אקדמאים (בראשם פרופ' בוטרוס אבו מנה מאוניברסיטת חיפה) תוכנית לימודים לבתי ספר הערביים בה מודגשת המטרה: "העמקת תחושת השייכות של התלמיד הערבי לעם הערבי והפלסטיני, לאומה ולתרבות הערבית, למדינת ישראל ולאזרחיה הישראליים". הצעה זו נשארה תוכנית ניסיונית ולא אומצה ע"י משרד החינוך. בשנת 2007 התפרסם חוזר מנכ"ל תחת הכותרת "תוכנית לימודים מעודכנת להיסטוריה בבתי הערביים" שחוזרת ומדגישה את מטרות הניסוח של התוכנית הישנה ב-1982 עם ריקון נוסף של כל תוכן לאומי בתכנית הלימודים.
חלוקת שעות ההוראה בבתי הספר הערביים והעבריים לפי המקצועות ממחישה את שוליות ההיסטוריה הערבית בכלל ושל ההיסטוריה הפלסטינית בפרט (כפי שרואים בטבלה). בבתי ספר העבריים לא לומדים כלל היסטוריה ערבית. בבתי ספר ערביים, לעומת זאת, חייבים ללמוד היסטוריה יהודית ולא חייבים ללומד היסטוריה פלסטינית בת זמננו ותולדות התנועה הלאומית. לתלמידים הערבים, שאינם לומדים תכנית מורחבת בהיסטוריה, אין סיכוי שילמדו על הסכסוך הישראלי-ערבי ועל היחסים בין ישראל לפלסטינים, אבל הם חייבים ללמוד על ההיסטוריה היהודית המודרנית.
חלוקת שעות ההוראה בבתי הספר הערביים והעבריים לפי המקצועות ממחישה את שוליות ההיסטוריה הערבית בכלל ושל ההיסטוריה הפלסטינית בפרט (כפי שרואים בטבלה). בבתי ספר העבריים לא לומדים כלל היסטוריה ערבית. בבתי ספר ערביים, לעומת זאת, חייבים ללמוד היסטוריה יהודית ולא חייבים ללומד היסטוריה פלסטינית בת זמננו ותולדות התנועה הלאומית. לתלמידים הערבים, שאינם לומדים תכנית מורחבת בהיסטוריה, אין סיכוי שילמדו על הסכסוך הישראלי-ערבי ועל היחסים בין ישראל לפלסטינים, אבל הם חייבים ללמוד על ההיסטוריה היהודית המודרנית.
נושאי חובה בתכנית ההיסטוריה לבתי ספר ערביים ועבריים לפי התכנית החדשה (שעות הוראה באחוזים)
בתי ספר ערביים:היסטוריה ערבית ומוסלמית - 22.2
היסטוריה יהודית מודרנית- 22.2
היסטוריה של המאה ה-20 - 22.2
היסטוריה מודרנית של המזרח התיכון - 33.4
בבתי ספר עבריים:
היסטוריה יהודית מודרנית - 33.4
היסטוריה של התנועה הציונית, היסטוריה של תקומת ישראל - 44.4
סכסוך ערבי-ישראלי - 22.2
היסטוריה של התנועה הציונית, היסטוריה של תקומת ישראל - 44.4
סכסוך ערבי-ישראלי - 22.2
הנתונים מתוך: אלחאג', מ' (1996). חינוך בקרב הערבים בישראל: שליטה ושינוי חברתי. ירושלים: מאגנס.
הספר שאתמקד בו הוא ספר הלימוד "ההיסטוריה המודרנית של העם הישראלי" שנכתב ע"י מורה להיסטוריה ג'ורג' סלאמה ואושר ע"י משרד החינוך ב-1992 לבתי ספר התיכוניים הערביים הרגילים. בבתי ספר המוגדרים כטכנולוגיים לא חייבים ללמד יחידת לימוד זו. יש לציין שספר זה עדיין בשימוש. כבר בשמו של הספר "ההיסטוריה המודרנית של העם הישראלי" יש בעיה קשה של אי התאמה למציאות. כידוע לכולם אין עם ישראלי, יש עם יהודי או לאום יהודי, ויש עם ערבי או פלסטיני או לאום ערבי פלסטיני, אבל אין עם ישראלי. יש אזרחות ישראלית, אבל היא כמובן לא שוויונית ולכן היא לא מהווה מוקד קולקטיבי מאחד לשתי הקבוצות בעלות אזרחות זאת.
ספר זה כולל יחידת לימוד אחת- הציונות עד קום המדינה. הוא כולל שלושה עשר פרקים: האנטישמיות ומצב היהודים באירופה, התנועה הציונית, הרצל, העליות הראשונות, היהודים במלחמת העולם הראשונה והשנייה, היהודים בארץ בתקופת המנדט, מלחמת השחרור והקמת המדינה.
ספר זה כמו כל ספרי ההיסטוריה בישראל משקפים את הערכים והאידיאלים הציונים שניתן לסכם אותם בחמש קביעות: הכרה בעם היהודי כלאום; הכרה בתרבותו הלאומית; הכרה בנחיצות ארץ ישראל כטריטוריה, בה יגשים עם ישראל את שאיפות עצמאותו הלאומית; הציונות היא תנועה לאומית לשחרור העם היהודי; מטרת הציונות היא לבנות בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.
ספרי הלימוד של ההיסטוריה, ובמיוחד ההיסטוריה של עם ישראל, יש בהן מגמות הכוונה לקראת הזדהות עם מטרות העל הציוניות. ניכרת הכוונה ישירה של התלמידים דרך התיאור וההערכה של הפרשיות ההיסטוריות. בכל ספרי הלימוד מדגישים את השואה, את תנועות הנוער הציוניות שמרדו בגיטאות ואת הקשר בין השואה לבין הקמת המדינה, ומדגישים את המאבק המזוין של היהודים בערבים למען השחרור. הכוונה ישירה זו לא פסחה על תכוניות הלימודים המיועדת לערבים. אומנם המדינה הכירה בזכות הערבים לחנך ילדיהם במסגרות נפרדות אך לא הכירה בזכותם לעשות זאת עפ"י העדפותיהם התרבותיות או הלאומיות. מערכת החינוך לערבים מכוונת ע"י המדינה ונמצאת תחת פיקוח עירני. יודגש: אין בישראל "מערכת חינוך ערבית". יש בישראל, במסגרת הממלכתית של משרד החינוך, מחלקה האחראית על "מערכת החינוך לערבים".
הספר מציג את הנרטיב הציוני הרשמי, שכן הוא מתמקד במה שקורה ליהודים ואילו "האחרים" מוצגים דרך אגב, כמעין פרורים הנופלים משולחן הארוחה העיקרית: ההיסטוריה היהודית. בכל מקרה, ספר הלימוד לערבים לא מכיל ולא מייחד לערבים פרק או פרקים בספר. הציטוטים בספר והגישה הננקטת בו מציגים את "האמת" או "העובדות" של הנרטיב הציוני שרוצים להנחיל גם לתלמידים הערבים.
ספר זה כולל יחידת לימוד אחת- הציונות עד קום המדינה. הוא כולל שלושה עשר פרקים: האנטישמיות ומצב היהודים באירופה, התנועה הציונית, הרצל, העליות הראשונות, היהודים במלחמת העולם הראשונה והשנייה, היהודים בארץ בתקופת המנדט, מלחמת השחרור והקמת המדינה.
ספר זה כמו כל ספרי ההיסטוריה בישראל משקפים את הערכים והאידיאלים הציונים שניתן לסכם אותם בחמש קביעות: הכרה בעם היהודי כלאום; הכרה בתרבותו הלאומית; הכרה בנחיצות ארץ ישראל כטריטוריה, בה יגשים עם ישראל את שאיפות עצמאותו הלאומית; הציונות היא תנועה לאומית לשחרור העם היהודי; מטרת הציונות היא לבנות בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.
ספרי הלימוד של ההיסטוריה, ובמיוחד ההיסטוריה של עם ישראל, יש בהן מגמות הכוונה לקראת הזדהות עם מטרות העל הציוניות. ניכרת הכוונה ישירה של התלמידים דרך התיאור וההערכה של הפרשיות ההיסטוריות. בכל ספרי הלימוד מדגישים את השואה, את תנועות הנוער הציוניות שמרדו בגיטאות ואת הקשר בין השואה לבין הקמת המדינה, ומדגישים את המאבק המזוין של היהודים בערבים למען השחרור. הכוונה ישירה זו לא פסחה על תכוניות הלימודים המיועדת לערבים. אומנם המדינה הכירה בזכות הערבים לחנך ילדיהם במסגרות נפרדות אך לא הכירה בזכותם לעשות זאת עפ"י העדפותיהם התרבותיות או הלאומיות. מערכת החינוך לערבים מכוונת ע"י המדינה ונמצאת תחת פיקוח עירני. יודגש: אין בישראל "מערכת חינוך ערבית". יש בישראל, במסגרת הממלכתית של משרד החינוך, מחלקה האחראית על "מערכת החינוך לערבים".
הספר מציג את הנרטיב הציוני הרשמי, שכן הוא מתמקד במה שקורה ליהודים ואילו "האחרים" מוצגים דרך אגב, כמעין פרורים הנופלים משולחן הארוחה העיקרית: ההיסטוריה היהודית. בכל מקרה, ספר הלימוד לערבים לא מכיל ולא מייחד לערבים פרק או פרקים בספר. הציטוטים בספר והגישה הננקטת בו מציגים את "האמת" או "העובדות" של הנרטיב הציוני שרוצים להנחיל גם לתלמידים הערבים.
עובדה זאת משתקפת היטב מהיעדים של יחידת לימוד זו כפי שאושרו ע"י משרד החינוך:
הצגת הבעיות העיקריות שניסה העם היהודי בגולה להתמודד איתן ולהתגבר עליהן (שוויון אזרחי, השתלבות במדינות, אנטישמיות) ואת הפתרונות להן (אמנציפציה, רפורמה דתית, העלייה והתנועה הציונית).
הצגת ההתפתחויות ההיסטוריות ההדרגתיות, שעיצבו את הזהות של העם היהודי במאה ה-20 והפתרון הציוני.
התפתחות ההתיישבות היהודית בפלסטין (א"י) מסוף המאה ה-19.
הקמת מדינת ישראל.
בעיות מדינת ישראל בראשית דרכה.
היעדים האלה, כפי שבאו לידי ביטוי בסילבוס להוראת יחידת לימוד זו, מצהירים במפורש על סוגיות נוגעות אך ורק לעם היהודי ואת הציונות כפתרון ההגיוני היחיד וכמטרה לכאורה על פיה פעל העם היהודי במשך מאות בשנים: השואה, מאבקו של העם היהודי, התנועה הציונית כתנועה לאומית לשחרור העם והצורך בטריטוריה בארץ להקמת המדינה כפתרון צודק לעם נרדף שסבל מעוול ומרדיפות בתפוצות. הספר בא לשרת את הסיפור ההגמוני של הציונות, הוא מתמקד במה שקורה ליהודים בעולם ובארץ ומתעלם ובמכוון מהגרסאות האחרות לתקופת ההיסטורית שנדונה בספר. הספר לא מתייחס למזרח התיכון ומתעלם מהראייה של הצד הערבי למכלול התקופה ההיסטורית הנדונה.
הספר מבליט את אבי הציונות הרצל בצירוף תמונות ואיורים ומציג את תרומתו ופעילותו המדינות. למרבה הפלא ואולי בעצם לא, מובלטת בספר המיועד לתלמיד הערבי הסיסמה "ארץ בלי עם- לעם בלי ארץ" (עמ' 170) תלמיד זה מתקשה להבין אותה כי הוא יודע שהארץ שמדברים עליה לא הייתה ממש ארץ בלי עם, הרי הוריו, סבותיו והוריהם חיו בארץ במשך דורות. * הספר משלב מפות רבות שיש בהן אך ורק יישובים יהודיים ואין זכר ליישובים אחרים, לרבות לא ליישובים שהתלמידים עצמם גרים בהם. יש התייחסות שולית לתנועה הלאומית הערבית שמוזכרת בשלושה עמודים בלבד (עמ' 107-109). התנועה הלאומית הערבית מוזכרת רק בתור תנועת התנגדות לציונות- דבר שהוא שקרי, שכן התנועה הלאומית הערבית נולדה ללא קשר לציונים.
הפרק שדן בהצהרת בלפור מבליט את ההכרה בזכויות המדיניות של העם היהודי ומבליט את אי ההכרה בזכויות המדיניות של ה"אחרים" המוגדרים כעדות ולא כעם אחד כמו העם היהודי. כלומר הספר מדגיש את הגישה הציונית האומרת כי ליהודים יש זכויות לגיטימיות בארץ כי הם סבלו הרבה ויש לעשות להם צדק. זהו הצידוק שמודגש בספר למתן הצהרת בלפור ומתן לגיטימציה בינלאומית, באמצעות כתב המנדט, לתוכן של ההצהרה.
הגישה בספר מדגישה את היהודים כקורבן ואילו האחרים הם שמתקיפים. פעולות מלחמתיות של הערבים נקראות "מעשי אלימות" (עמ' 129) או "הערבים ריכזו את התקפתם" (עמ' 172). מהצד האחר מציגים בספר את "הכוח העברי להגנה" או במקום אחר מציגים את "ארגון ההגנה כאחראי להגנה על התושבים היהודים והיישובים בפלסטין".
ניכרת סלקטיביות בציון מספר ההרוגים והפצועים והתעלמות מכוונת מהצד ה"אחר". ניכרת גם המגמה לניפוח של מספר ההרוגים והפצועים של צד אחד לעומת צמצום המספר לגבי הצד האחר, "התוצאה הייתה ששה הרוגים וכ-200 פצועים מהצד היהודי וכמה הרוגים ופצועים מהצד הערבי (עמ' 128). באותו עמוד נכתב "הערבים תקפו את מטולה ותל-חי בשנת 1920, וכתוצאה נהרג המנהיג היהודי יוסף טרומפלדור. באפריל אותה שנה תקפו קבוצות מזוינות ערביות את היהודים בירושלים".
יש הצגה עקבית של הארגונים היהודיים הלוחמים כארגוני הגנה ואילו הצד ה"אחר" הוא תוקפן. הארגונים הערביים הלוחמים נקראים בספר "ג'מאעאת ערבייה מוסלחה" (קבוצות ערביות מזוינות) ואילו מעשיהם מוצגים כ"אעמאל שע'ב" (מהומות). הספר שומר על הגרסה הישראלית הרשמית למאבק על הארץ תוך היצמדות לכל פרט ופרט במטרה להצדיק את עמדתו של צד אחד ולהתעלם במכוון מהעמדה של ה"אחר". למשל בעמ' 134 נכתב: "עמדתו של צ'נסלר עודדה את הערבים הפלסטינים לנקוט שרשרת של מהומות נגד היהודים. קבוצות ערביות מזוינות תקפו את היהודים בירושלים, בחברון ובצפת. במהומות בשנת 1929 נפלו 133 יהודים ונפצעו 339 אחרים. לולא צעדי ההגנה שארגן ארגון ההגנה, היו מספר ההרוגים יותר מזה....". תאור זה מתעלם כמובן מהפרובוקציות של תנועת בית"ר בירושלים, שהובילו, בין השאר למאורעות 1929. הספר מציג את הארגונים היהודים הלוחמים בארץ כארגוני הגנה, ובמידה הם נקטו פעולות מלחמתיות הרי שזה היה "בלית ברירה" וגם "מפני שהמהומות של 1936-1939 התרחבו בהיקפן" (עמ' 138).
השאלות המובאות בסוף כול פרק בספר, שהן דומות מאוד לשאלות בבחינת הבגרות, הם ברמה של למידה וזיכרון "הידע" שהוצג לתלמיד כנכונים וכלגיטימיים. אין שאלות ברמות גבוהות כמו יישום, אנליזה וסנתזה ואין שאלות הדורשות הבעת דעתו של התלמיד.
השאלה היא האם התלמיד הערבי מפנים את האידיאלים והערכים המועברים בספר זה? התשובה היא שסביר שלא. מערכת החינוך הערבית אינה הגוף האחראי היחיד שממנו שואב התלמיד הערבי את החינוך, הערכים, התפיסות ומכלול הווייתו. התלמיד הערבי מושפע יותר מהתקשורת הלוויינית הערבית, מהבית ומהסביבה שלו, ולכן קשה להאמין שתוכנית לימודים זו הצליחה להגשים את יעדיה במלואן. התלמידים לומדים ואכן משננים את "העובדות" שהוצגו בספר כדי להצליח בבחינת הבגרות אבל קשה להעריך אם הספר הצליח לעצב נוער ערבי ציוני, המפנים את הערכים והאידיאלים הציוניים ומתנער מהתרבות הערבית וההיסטוריה הערבית בכללותה. התלמיד הערבי נאלץ לשנן את החומר כדי להצליח כי בסופו של דבר הוא נמדד עפ"י הציונים שהוא משיג בבגרות. בחינות הבגרות מאלצת את התלמיד ללמוד, לשנן, ולזכור את החומר.
עוד נקודה לפני הסיכום, מאז 1967 כל ספרי הלימוד בתולדות עם ישראל מחוברים ע"י משרד החינוך והתרבות, לפני כן חוברו ע"י מחברים פרטיים שהם בדרך כלל היו מורים להיסטוריה. השאלה המתחייבת היא מדוע הספר שדנו בו לא חובר במישרין ע"י משרד החינוך אלא ע"י מחבר ערבי? האם המטרה הסמויה היא לתת לגיטימציה של הנרטיב הציוני המוצג ע"י מורה ערבי?
לסיכום: בעוד שתוכנית הלימודים בבתי הספר הערביים מלמדת את התלמיד הערבי להכיר במעמדו כמיעוט במדינה יהודית ולקבל את האזרח היהודי כדומיננטי בבעלות על הארץ, תכנית הלימודים בבתי הספר העבריים לא מלמדת את התלמיד היהודי לקבל את האזרח הערבי כשותף לו במדינה. מכאן שהתלמיד היהודי מתחנך על התפישה שישראל היא מדינתו הבלעדית של העם היהודי ועל חשיבות שימורה כמדינה יהודית. תכנית הלימודים בשתי המערכות משקפת את התרבות הדומיננטית היהודית.
הצגת הבעיות העיקריות שניסה העם היהודי בגולה להתמודד איתן ולהתגבר עליהן (שוויון אזרחי, השתלבות במדינות, אנטישמיות) ואת הפתרונות להן (אמנציפציה, רפורמה דתית, העלייה והתנועה הציונית).
הצגת ההתפתחויות ההיסטוריות ההדרגתיות, שעיצבו את הזהות של העם היהודי במאה ה-20 והפתרון הציוני.
התפתחות ההתיישבות היהודית בפלסטין (א"י) מסוף המאה ה-19.
הקמת מדינת ישראל.
בעיות מדינת ישראל בראשית דרכה.
היעדים האלה, כפי שבאו לידי ביטוי בסילבוס להוראת יחידת לימוד זו, מצהירים במפורש על סוגיות נוגעות אך ורק לעם היהודי ואת הציונות כפתרון ההגיוני היחיד וכמטרה לכאורה על פיה פעל העם היהודי במשך מאות בשנים: השואה, מאבקו של העם היהודי, התנועה הציונית כתנועה לאומית לשחרור העם והצורך בטריטוריה בארץ להקמת המדינה כפתרון צודק לעם נרדף שסבל מעוול ומרדיפות בתפוצות. הספר בא לשרת את הסיפור ההגמוני של הציונות, הוא מתמקד במה שקורה ליהודים בעולם ובארץ ומתעלם ובמכוון מהגרסאות האחרות לתקופת ההיסטורית שנדונה בספר. הספר לא מתייחס למזרח התיכון ומתעלם מהראייה של הצד הערבי למכלול התקופה ההיסטורית הנדונה.
הספר מבליט את אבי הציונות הרצל בצירוף תמונות ואיורים ומציג את תרומתו ופעילותו המדינות. למרבה הפלא ואולי בעצם לא, מובלטת בספר המיועד לתלמיד הערבי הסיסמה "ארץ בלי עם- לעם בלי ארץ" (עמ' 170) תלמיד זה מתקשה להבין אותה כי הוא יודע שהארץ שמדברים עליה לא הייתה ממש ארץ בלי עם, הרי הוריו, סבותיו והוריהם חיו בארץ במשך דורות. * הספר משלב מפות רבות שיש בהן אך ורק יישובים יהודיים ואין זכר ליישובים אחרים, לרבות לא ליישובים שהתלמידים עצמם גרים בהם. יש התייחסות שולית לתנועה הלאומית הערבית שמוזכרת בשלושה עמודים בלבד (עמ' 107-109). התנועה הלאומית הערבית מוזכרת רק בתור תנועת התנגדות לציונות- דבר שהוא שקרי, שכן התנועה הלאומית הערבית נולדה ללא קשר לציונים.
הפרק שדן בהצהרת בלפור מבליט את ההכרה בזכויות המדיניות של העם היהודי ומבליט את אי ההכרה בזכויות המדיניות של ה"אחרים" המוגדרים כעדות ולא כעם אחד כמו העם היהודי. כלומר הספר מדגיש את הגישה הציונית האומרת כי ליהודים יש זכויות לגיטימיות בארץ כי הם סבלו הרבה ויש לעשות להם צדק. זהו הצידוק שמודגש בספר למתן הצהרת בלפור ומתן לגיטימציה בינלאומית, באמצעות כתב המנדט, לתוכן של ההצהרה.
הגישה בספר מדגישה את היהודים כקורבן ואילו האחרים הם שמתקיפים. פעולות מלחמתיות של הערבים נקראות "מעשי אלימות" (עמ' 129) או "הערבים ריכזו את התקפתם" (עמ' 172). מהצד האחר מציגים בספר את "הכוח העברי להגנה" או במקום אחר מציגים את "ארגון ההגנה כאחראי להגנה על התושבים היהודים והיישובים בפלסטין".
ניכרת סלקטיביות בציון מספר ההרוגים והפצועים והתעלמות מכוונת מהצד ה"אחר". ניכרת גם המגמה לניפוח של מספר ההרוגים והפצועים של צד אחד לעומת צמצום המספר לגבי הצד האחר, "התוצאה הייתה ששה הרוגים וכ-200 פצועים מהצד היהודי וכמה הרוגים ופצועים מהצד הערבי (עמ' 128). באותו עמוד נכתב "הערבים תקפו את מטולה ותל-חי בשנת 1920, וכתוצאה נהרג המנהיג היהודי יוסף טרומפלדור. באפריל אותה שנה תקפו קבוצות מזוינות ערביות את היהודים בירושלים".
יש הצגה עקבית של הארגונים היהודיים הלוחמים כארגוני הגנה ואילו הצד ה"אחר" הוא תוקפן. הארגונים הערביים הלוחמים נקראים בספר "ג'מאעאת ערבייה מוסלחה" (קבוצות ערביות מזוינות) ואילו מעשיהם מוצגים כ"אעמאל שע'ב" (מהומות). הספר שומר על הגרסה הישראלית הרשמית למאבק על הארץ תוך היצמדות לכל פרט ופרט במטרה להצדיק את עמדתו של צד אחד ולהתעלם במכוון מהעמדה של ה"אחר". למשל בעמ' 134 נכתב: "עמדתו של צ'נסלר עודדה את הערבים הפלסטינים לנקוט שרשרת של מהומות נגד היהודים. קבוצות ערביות מזוינות תקפו את היהודים בירושלים, בחברון ובצפת. במהומות בשנת 1929 נפלו 133 יהודים ונפצעו 339 אחרים. לולא צעדי ההגנה שארגן ארגון ההגנה, היו מספר ההרוגים יותר מזה....". תאור זה מתעלם כמובן מהפרובוקציות של תנועת בית"ר בירושלים, שהובילו, בין השאר למאורעות 1929. הספר מציג את הארגונים היהודים הלוחמים בארץ כארגוני הגנה, ובמידה הם נקטו פעולות מלחמתיות הרי שזה היה "בלית ברירה" וגם "מפני שהמהומות של 1936-1939 התרחבו בהיקפן" (עמ' 138).
השאלות המובאות בסוף כול פרק בספר, שהן דומות מאוד לשאלות בבחינת הבגרות, הם ברמה של למידה וזיכרון "הידע" שהוצג לתלמיד כנכונים וכלגיטימיים. אין שאלות ברמות גבוהות כמו יישום, אנליזה וסנתזה ואין שאלות הדורשות הבעת דעתו של התלמיד.
השאלה היא האם התלמיד הערבי מפנים את האידיאלים והערכים המועברים בספר זה? התשובה היא שסביר שלא. מערכת החינוך הערבית אינה הגוף האחראי היחיד שממנו שואב התלמיד הערבי את החינוך, הערכים, התפיסות ומכלול הווייתו. התלמיד הערבי מושפע יותר מהתקשורת הלוויינית הערבית, מהבית ומהסביבה שלו, ולכן קשה להאמין שתוכנית לימודים זו הצליחה להגשים את יעדיה במלואן. התלמידים לומדים ואכן משננים את "העובדות" שהוצגו בספר כדי להצליח בבחינת הבגרות אבל קשה להעריך אם הספר הצליח לעצב נוער ערבי ציוני, המפנים את הערכים והאידיאלים הציוניים ומתנער מהתרבות הערבית וההיסטוריה הערבית בכללותה. התלמיד הערבי נאלץ לשנן את החומר כדי להצליח כי בסופו של דבר הוא נמדד עפ"י הציונים שהוא משיג בבגרות. בחינות הבגרות מאלצת את התלמיד ללמוד, לשנן, ולזכור את החומר.
עוד נקודה לפני הסיכום, מאז 1967 כל ספרי הלימוד בתולדות עם ישראל מחוברים ע"י משרד החינוך והתרבות, לפני כן חוברו ע"י מחברים פרטיים שהם בדרך כלל היו מורים להיסטוריה. השאלה המתחייבת היא מדוע הספר שדנו בו לא חובר במישרין ע"י משרד החינוך אלא ע"י מחבר ערבי? האם המטרה הסמויה היא לתת לגיטימציה של הנרטיב הציוני המוצג ע"י מורה ערבי?
לסיכום: בעוד שתוכנית הלימודים בבתי הספר הערביים מלמדת את התלמיד הערבי להכיר במעמדו כמיעוט במדינה יהודית ולקבל את האזרח היהודי כדומיננטי בבעלות על הארץ, תכנית הלימודים בבתי הספר העבריים לא מלמדת את התלמיד היהודי לקבל את האזרח הערבי כשותף לו במדינה. מכאן שהתלמיד היהודי מתחנך על התפישה שישראל היא מדינתו הבלעדית של העם היהודי ועל חשיבות שימורה כמדינה יהודית. תכנית הלימודים בשתי המערכות משקפת את התרבות הדומיננטית היהודית.
עוד על הכנס "כתיבת היסטוריה והוראתה בראייה רב-תחומית"
לרגל צאת הספר "היסטוריה משועבדת"
(מאת ד"ר אריה קיזל, הוצאת מכון מופ"ת, 2008):
http://akizel.blogspot.com/2009/05/blog-post_14.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה